עזוז: הכפר הקטן על גבול מצרים – היסטוריה, נוף ומה יש בו

עזוז הוא כפר קטן בנגב המערבי, כ־12 ק״מ דרומית־מזרחית לניצנה וכ־3 ק״מ מגבול מצרים. גרים בו קצת פחות ממאה איש, בבתים נמוכים לאורך דרכי עפר, ליד שתי בארות עתיקות וגשר רכבת מ־1916. אנחנו, אלה ואלי, מארחים כאן מאז 2007, וזה המדריך שהיינו רוצים לתת לכל מי שמגיע בפעם הראשונה.

איפה זה עזוז, ואיך מגיעים

עזוז שייך למועצה האזורית רמת נגב ויושב בגובה של כ־325 מטר, בדרום פתחת ניצנה. הפתחה, כמו שקוראים לה כאן, היא גוש של חמישה יישובים קטנים ליד הגבול: קדש ברנע (ניצני סיני), כמהין, באר מילכה, ניצנה ועזוז. עזוז נחשב לאחד היישובים הקטנים והמבודדים בישראל: היישוב הקרוב, ניצנה, נמצא 12.5 ק״מ צפונה, ובאר שבע 84 ק״מ.

מבאר שבע נוסעים דרומה בכביש 40 עד צומת טללים, משם מערבה בכביש 211 לכיוון ניצנה, ובכפר הנוער ניצנה פונים דרומה לעזוז. מבאר שבע הנסיעה לוקחת כשעה, ומתל אביב או מירושלים כשעתיים וחצי. כדאי להגיע ברכב, כי התחבורה הציבורית לכאן דלילה מאוד. כל הפרטים, כולל מה כדאי לראות בדרך, במדריך איך מגיעים לעזוז.

מה פירוש השם עזוז

הכפר נקרא על שם נחל עזוז, שזורם מצפון־מזרח לו ובהמשך חוצה את תל ניצנה, עד שהוא נשפך לנחל ניצנה. בעברית המקראית עִזּוּז פירושו עוצמה, כמו בתהלים כ״ד: “ה׳ עִזּוּז וְגִבּוֹר”. אין מקור שקושר את שם הנחל או הכפר לפסוק עצמו.

השם הקודם של המקום, שנשאר בשמה של החורשה, היה בארותיים: תרגום עברי של השם הערבי בירין, “שתי בארות”, כלומר באר משה ובאר אהרון. יש מי שקושרים את הבארות ל“בארות בני יעקן” שבספר דברים, ובכלל, התנ״ך קרוב כאן: קדש ברנע המקראית נמצאת לא רחוק, מעבר לגבול בסיני, ועל שמה נקרא המושב השכן. ואם שמעתם על “מצפה עזוז”, זה אותו מקום. באתר המועצה מוגדר עזוז “יישוב בהקמה (מצפה)”, ומכאן השם שעוד נשמע פה ושם. השם הרשמי הוא עזוז.

מבארותיים לעזוז: היסטוריה קצרה

1916. במלחמת העולם הראשונה נטעה כאן קבוצת צעירים, בוגרי בית הספר החקלאי מקווה ישראל בהנהגת המנהל אליהו קראוזה, חורשה של אקליפטוסים ואשלים סביב הבארות. ההתגייסות לנטיעת עצים בגבול המדבר שחררה אותם מחובת השירות בצבא העות׳מאני. באותה שנה הגיעה עד כאן מסילת הרכבת העות׳מאנית לסיני, ונבנה הגשר שעומד עד היום.

1947–1955. בתוכנית החלוקה של האו״ם יועדה פתחת ניצנה למדינה הערבית. במלחמת העצמאות נכבש האזור במבצע חורב, ובהסכמי שביתת הנשק הוגדר אזור מפורז; ועדת שביתת הנשק הישראלית־מצרית ישבה בניצנה עד סוף 1955.

1956. במבצע הר געש, בנובמבר 1955, סולק הצבא המצרי מהאזור המפורז, וב־19 במרץ 1956 עלתה כאן היאחזות הנח״ל “בארותיים”, הראשונה במבצע ההיאחזויות באזור. גרעיני הנח״ל התחלפו כל חצי שנה, לבשו בגדים אזרחיים ושמרו על הגבול, ולצד השמירה רעו צאן וגידלו גן ירק קטן. ב־1962 ניטע במקום מטע שקדים של כ־150 דונם, בניסוי של השקיה במי שיטפונות בשיטות קדומות. הניסוי הצליח, אבל התחלופה התכופה של החיילים לא אפשרה לטפח את המטע.

1965–1985. ב־1965 הפכה ההיאחזות למחנה צבאי של יחידה דרוזית, ואחרי מלחמת ששת הימים, כשהגבול התרחק מערבה, ננטש המקום. ב־1985, אחרי הנסיגה מסיני וסימון הגבול עם מצרים, עלו לכאן מתיישבים חדשים, והיישוב נקרא עזוז. לפי דף היישוב באתר המועצה, עד לא מזמן הגיע החשמל מגנרטור, והמים הובאו בעגלת טרקטור מקציעות.

הבארות העתיקות וגשר הרכבת הטורקי

באמצע מדבר יבש, הבארות והחורשה הירוקה הן לא מקרה: לפי אתר חאן בארותיים, הן ניזונות משכבת מי תהום גבוהה, ובגללה התיישבו כאן אנשים לאורך ההיסטוריה. חורשת בארותיים היא חורשה גדולה ומוצלת על תוואי נחל עזוז, עם חניון מטיילים מוסדר ושולחנות פיקניק. לא רחוק ממנה נמצאות שתי הבארות הקדומות, ואחת מהן גלויה בשטח. בוויז היא מופיעה כ“חניון בארותיים, עזוז”. בימים שבהם כביש 10 נפתח למטיילים, החורשה היא בדרך כלל נקודת הכניסה אליו. באזור בארותיים נחפרו גם שרידי מצודות מתקופת הברזל ומהתקופה הפרסית, ולפי אתר חאן בארותיים יש בערוץ נחל בארותיים שרידי חקלאות עתיקה ובריכת מים ביזנטית מהגדולות בנגב.

כחצי קילומטר מהכפר עומד גשר הרכבת הטורקי: גשר אבן בעל שתי קשתות, שהצבא העות׳מאני בנה ב־1916 עבור המסילה לסיני. הגשר שוקם ב־2013, ועד היום עוברים עליו כלי רכב. את הסיפור המלא שלו, ואת הפשיטה הבריטית שהשביתה את המסילה, תמצאו במדריך על גשר הרכבת הטורקי.

צילום: Mboesch / CC BY-SA 4.0

הכפר היום: אמנות, אירוח וחוקי בנייה מדבריים

בסוף 2024 גרו בעזוז 94 תושבים, ובאתר המועצה מדובר על 23 משפחות. התושבים הם עצמאים ושכירים, ורבים מתפרנסים מתיירות ומאמנות; בכפר יש בתי אמנים ומקומות אירוח. עזוז אינו יישוב שיתופי, ואין בו מוסדות קהילתיים כמו ביישובים ותיקים. יש מועדון תושבים ומגרש משחקים, וכל השאר נעשה ביוזמה אישית.

את האופי של המקום רואים כבר בכניסה. תקנון היישוב אוסר על גגות רעפים, על קומה שנייה, על צבעים בולטים, על כבישי אספלט ועל מדשאות וגינון דומיננטיים. המטרה, כך כתוב באתר המועצה, היא “יישוב מדברי תיירותי” שמשתלב בנוף ולא בולט בו.

גם המתחם שלנו, נקודת חן בעזוז, נבנה ברוח הזו: בעבודת יד, מחפצים ממוחזרים, עם חדרים לזוגות, חדר לשלושה וסטודיו לארבעה.

נימוסי כפר קטן: שקט, פרטיות ונהיגה איטית

בכפר של פחות ממאה תושבים שומעים כל מכונית. כמה דברים שעוזרים לכולם:

• נוסעים לאט. הדרכים בכפר הן דרכי עפר, יש אבק, ותושבים הולכים ברגל.
• הבתים הם בתים. גם כשבית נראה כמו יצירת אמנות, לא נכנסים לחצר בלי הזמנה, ושואלים לפני שמצלמים אנשים.
• בערב מנמיכים. מוזיקה בחוץ נשמעת למרחק, ואור חזק מסתיר את הכוכבים.
• לא ממשיכים לכיוון הגבול. מהחורשה יוצאת דרך עפר לכביש 10, ובכניסה אליה יש מחסום צה״ל. היא פתוחה רק בימים שבהם הכביש נפתח למטיילים.
• מגיעים עם קניות. הכפר קטן, ולא כדאי לסמוך על קנייה של הרגע האחרון. אצלנו יש מטבח משותף מאובזר.

מה אפשר לעשות במרחק הליכה

• חורשת בארותיים והבארות: צל, שולחנות פיקניק ועצים שניטעו לפני יותר ממאה שנה.
• גשר הרכבת הטורקי: כחצי קילומטר מהכפר, יפה במיוחד באור של בוקר או של אחר הצהריים המאוחרים.
• שקיעה מהגבעות: מהגבעות הנמוכות סביב הכפר רואים את השמש שוקעת מערבה, מעל סיני.
• רכיבה: באתר של חאן בארותיים, בכפר, מתוארים מסלולי אופניים שיוצאים מהחאן. “סובב עזוז” הוא לולאה של 12 ק״מ דרך נחל בארותיים, גבעת הכתובות עם ציורי סלע, נחל עזוז, החורשה, הבארות והגשר, ויש גם מסלול משפחות של 5 ק״מ. בדקו מראש את מצב הסימון.
• כוכבים: בלילות בלי ירח מספיק לכבות את האור בחצר ולהרים את הראש.

בנסיעה קצרה מכאן נמצאים תל ניצנה, כרבע שעה צפונה, ושבטה, כ־45 דקות. רשימה מלאה של מקומות בסביבה, עם מרחקים, יש במדריך מה עושים בפתחת ניצנה.